מדוע החלטתי אמש שלעולם לא אספר לילדים ולנכדים שלי שום דבר מהשי רות הצבאי שלי בצנחנים?
צפיתי אמש 19/2/2022 בהצגה 'הטנק' מחזה מאת יואב שוטן -גושן ועירד רובינשטיין. בימוי: עירד
רובינשטיין, המבוססת על הספר של אסף ענברי, תושב דגניה. קניתי כרטיס ברגע האחרון דרך מודעת דיגיטל
שקפצה לי בזמן אימון ריצה עם רודריגו הרב של קהילת הלב. ככה זה אצל הרפורמים- רצים אחרי הרב שלך 10 קמ' במקום לשבת בבית כנסת.
בדרך שוחחנו על פרשת השבוע. כי תישא. לוחות שנשברו. יותר בריא לדעתי ללמוד תורה תוך כדי ריצה.
קניתי כרטיס אחרון באולם במקום טוב באמצע שורה 2. עליתי על האופנוע שלי חניתי בחוץ חמש דקות
לפני תחילת ההצגה. בכניסה לקאמרי בדקו שיש לי מסיכה. נשק לא בדקו. שאלתי 'איפה הטנק?' והבחורה
אמרה תרוץ מהר לטנק כי ההצגה תיכף מתחילה, קאמרי 2, אימון הריצה מהבוקר נמשך.
חשבתי כשאני מדלג במדרגות בזהירות. המקום שלי באמצע השורה גרם לבני העשירון התשיעי והעשירי
שנחו בכורסאות הנוחות לקום ולשבת. 'זה בריא להם' חשבתי לעצמי כשהם רטנו שאני מקים אותם שוב.
ניסיתי להסביר שקודם זה היה מישהו אחר אבל הם לא התרשמו מזה והמשיכו להיאנח.
ואז גיליתי שבן 100 לערך כבר יושב במקום שלי . שורה 2 כיסא 11. האורות כבו אז התיישבתי
במקום שלו שהיה פנוי. כסא 15. התיישבתי, העברתי את הסלולאר על מצב טיסה ומיד כבו האורות. פנסים של רכב
דלקו ומיד שקעתי לעולמם של יואב, עירד ואסף. הדאגה של אבא לבן בחזית מוכרת לי. אבי, מישל דאג לי
כשהייתי בלבנון (במלחמת לבנון ראשונה וגם שנייה). ואני דאגתי לבנים שלי שמשרתים כיום במיל' בפלחה"ן נח"ל
ובשלדג. סבי גסטון גם הוא תמיד דאג לי בשירות הצבאי הסדיר שלי. רס"ן דוקטור גסטון רבל היה קצין בצבא
צרפת ואז התנדב למחתרת הצרפתית כרופא אא"ג ומרדים. סבי טיפל בפצועים של המאקי (מצרפתית
Maquis ) שהיו קבוצות של לוחמי גרילה של תנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השנייה.
כשהאבא מחפש את בנו בתעלה מחשבותיי נדדו מההצגה. נזכרתי בהרצאה של אריק שרון בה ישבתי בשורה
שניה באמצע, כמו עכשיו, בבית ליד. מול קציני חטיבת הצנחנים צולחי התעלה בה שירתי עשרות שנים
במילואים סיפר אריק ישוב על רצפת הבמה במשך כשעתיים את עלילות גשר הגלילים. אריק לא סיפר על
הטנק שצלל למצולות התעלה ולא ידעתי על כך עד ההצגה. וכך מכיסאי בהצגה שקעתי במחשבות לתוך
התודעה שלי כשהייתי בן 21 במערב לבנון מחפש פצועים בין ההריסות כקצין פינוי שעבד עם הרופא של
הגדוד שלי 890. חודשיים לאחר מכן התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית והדחקתי את המראות,
הריחות והרעש של מלחמה. בהצגה הוצפתי רגשית והעיניים שלי החלו לדמוע. בכיתי על סבי שנאלץ לטפל
בפצועים שנפגעו מהנאצים, בכיתי על אבישי גזי ז"ל ועוד חברים שאיבדתי במלחמה. בכיתי על אחי עמוס
שנפצע בלבנון ונהרג במאצ'ו פיצ'ו.
חזרתי למציאות כשהאישה שיושבת לידי אמרה לי להחזיר את המסכה לפנים. שכנים נוספים הסתובבו לראות
מי זה מתייפח ככה בהצגה. אבל אני לא הורדתי את עיניי מההצגה המעולה לרגע. אפילו כשהבן שאחר כך
נהרג כשהטנק שלו טבע (סליחה על הספוילר) כיוון את האקדח בדיוק מולי. נזכרתי באלק בולדווין והאקדח
שלו שהיה אמור לשמש כאביזר בסרט אך לצערו הכיל כדורים חיים. כשהשחקן הצעיר לחץ על ההדק ונשמע
קול יריה לא פחדתי. אפילו צחקתי מעין אנחת רווחה. בחרתי להפסיק לבכות והתחלתי לחייך ואפילו לצחוק
עם אידי לא אמין (ספוילר) דאדא. מלחמות בין שבטים באוגנדה אינן שונות ממלחמות בין מפלגות בישראל.
לסיכום, ההצגה 'הטנק' ממחישה לדעתי את האבסורד שלנו הגברים שמתהדרים כל חיינו בגבורתנו בקרב.
מבקשים אנו תהילה על משהו שעשינו או שלא עשינו. הדמויות הנשיות היו היחידות השפויות בעולם ממנו
יצאתי אחרי 90 דקות. משם רכבתי ל 90 דקות ביקראם יוגה ושם מול המראה קיבלתי החלטה לחיים.
החלטתי שלעולם לא אספר עוד לילדים שלי או לנכדים שלי על שום דבר מהשירות הצבאי שלי בצנחנים
ששרט לי את הנפש. אין סיבה לקלקל דור נוסף.